Abstract

תקציר (L(מאמר זה מציע מסגרת תיאורטית מאוחדת המגדירה את האור לא כחלקיק יסודי הספון בתוך המרחב-זמן, אלא כעיקרון הראשוני והמארגן של המציאות. באמצעות המשוואה האונטולוגית: L = (D · T · K) × ∞ > S המאמר מבקש ליישב את המתח המובנה בין הפיזיקה המודרנית (תורת היחסות הכללית, התרמודינמיקה של חורים שחורים ועקרון ההולוגרפיה) לבין תפיסות הבריאה במחשבה הקבלית (ספר הזוהר). נטען כי התפשטות היקום ושבירת הסימטריה הן מנגנון הבדלה הכרחי המונע את קריסת היקום בחזרה אל הנקודה הסינגולרית ("המרק הקדמון"). המאמר בוחן את תפקידה של התודעה האנושית כמעניקת התוקף למבנה המתמטי, ומציג את משה כמקביל הארכיטיפי למודל ה"סופיה" (Sofia) – השומר והמתווך של הגבולות והחוק הקוסמי.