פפין הגוץ

פפין הגוץ
Pippinus Brevis
	ציור של פפין מעשה ידי לואי פליקס עמיאל. הציור הוזמן על ידי לואי פיליפ עבור המוזיאון ההיסטורי של ורסאי בשנת 1837
לידה	714; ז'יפיי-סיר-מז (אנ'), האימפריה הפרנקית
פטירה	24 בספטמבר 768 (בגיל 54 בערך); סן-דני, האימפריה הפרנקית
מדינה	האימפריה הפרנקית
מקום קבורה	בזיליקת סן-דני, סן-דני
בן או בת זוג	ברטראדה מלאן (740–?)
	741–751; (כ־10 שנים)
	→ קרל מרטל
	נובמבר 751 – 24 בספטמבר 768; (כ־16 שנים)
	→ כילדריך השלישי קרלומן הראשון ←
חתימה

פפין השלישי או הצעיר (בלטינית: Pippinus Iunior‏; 714 – 24 בספטמבר 768), הידוע גם כפפין הגוץ, היה מאיורדומוס (הממונה על הארמון) ולאחר מכן שליט הפרנקים משנת 751 עד למותו בשנת 768. המלך הראשון לשושלת הקרולינגית. בנו הצעיר של קרל מרטל ("הפטיש"), ואביו של קרל הגדול. הוא היה השלישי שנשא את השם "פפין" בביתו, אחרי פפין הזקן ופפין האמצעי, ונודע בשל כך כ"צעיר". הכינוי "הגוץ" החל להופיע עבורו ברשומות במאה ה-12.

ביוגרפיה

פפין נולד כבן שני לכרוטרוד (690–724) ולקרל מרטל בעיירה ז'ופיל, חלק מממלכת אוסטרזיה הפרנקית, שנשלטה על ידי שושלת המרובינגים (בימינו חלק מהעיר לייז' בבלגיה). אביו היה "השר על הבית" (מאיורדומוס) של המלך המרובינגי.

בשנת 740 התחתן עם בארטרדה מלן, ולזוג נולדו שישה ילדים ששלושה מהם שרדו עד לבגרות. הבולט שבהם הוא קרל הגדול.

בשנת 741, לאחר מות אביו, קרל מרטל, עברה משרת המאיורדומוס וכוחה ליד פפין ואחיו קרלומן, בניו החוקיים של מרטל. אחיהם למחצה גריפו נכלא על ידי שני האחים במנזר. קרלומן האדוק פרש לחיי נזירות בשנת 747 והשאיר את השלטון על הממלכה הפרנקית בידיו של פפין, ששימש כמאיורדומוס של המלך המרובינגי כילדריך השלישי. למעט תוארו כמלך, לכילדריך לא היה כוח ממשי, וכל ההשפעה וקבלת ההחלטות רוכזה בידיו של פפין. באותה שנה נמלט גריפו מן המנזר שבו היה כלוא וחיפש מחסה אצל אודילו, דוכס בוואריה, שהיה נשוי לאחותו של פפין, הילטרודה (אנ'). בתגובה כפה פפין על אודילו הכרה במנהיגותו, ולאחר מותו של הלה (ב-748), מינה את טסילו השלישי כדוכס האחראי על האזור.

פפין החליט בשלב זה להפוך למלך באופן פורמלי, ולא רק מעשי. הוא פנה לאפיפיור זכריה בשאלה, מי צריך להיות המלך – זה שיש לו את הכוח בפועל או זה אשר מחזיק בתואר. התשובה הייתה ידועה מראש: האפיפיור זכריה היה תלוי בכוחו של פפין וצבאו שיגן עליו מפני הלומברדים. בשנת 751, לאחר שקיבל את תמיכתו של האפיפיור, הדיח פפין את כילדריך מתואר המלך, מה שהפך את כילדריך לאחרון המלכים המרובינגים. התמיכה של האפיפיור הבטיחה התנגדות אפסית, ופפין השלישי נבחר על ידי אספת עם של מנהיגים פרנקים למלך. שערו של כילדריך גולח והוא נשלח למנזר. פפין נמשח כנראה על ידי בוניפציוס הקדוש תחת הכינוי "מלך בחסד האל" (Dei gratia rex), תואר שהיווה תקדים חשוב בהתפתחות המלוכה במערב אירופה. יחד עם פפין המליך בוניפציוס גם את אשתו של פפין, ברטראדה מלאן (אנ') (הידועה גם כ"ברתה רחבת הרגל"), ובכך הפכו בניו של פפין מקודשים הן מצד האב והן מצד האם. גריפו המשיך במרד שלו, אך נהרג בקרב סן ז'אן דה מוריין ב-753 וההתנגדות חוסלה.

ב-28 ביולי 754 הגיע האפיפיור סטפנוס השני לפריז, ומשח את פפין שנית בטקס חגיגי (טקס הסאקרום – Sacrum) שנערך בבזיליקת סן-דני. האפיפיור העניק לו ולשני בניו את התואר "אבי הרומים" (patricius Romanorum). בשל תוחלת החיים הנמוכה באותה תקופה, נמשחו גם שני בניו של פפין, קרל וקרלומן. טקס זה הוא הבסיס לשמה של האימפריה הרומית הקדושה (Sacrum Romanum Imperium).

לאחר המלכתו יצא פפין לשני מסעות מלחמה נגד הלומברדים בצפון איטליה, בראשות המלך אייסטולף. בכך שירת פפין את האינטרס של הכס הקדוש למנוע התפשטות של אייסטולף לכיוון שטחם. לאחר שניצח את אייסטולף, בשנים 745 ו-756, דחק אותם מאדמות שתפסו מידי הכנסייה, ולאחר מכן החזיר והוסיף לאפיפיור שטחים (רוונה ופנטאפוליס) שמאוחר יותר יהוו את הגרעין למדינת האפיפיור ויכונו "מתת פפין". בשנת 759 הדף את המוסלמים מגאליה לאחר שכבש את נרבון. בשנת 763 כבש את בוואריה, והפך את טאסילו, שליטה, לנתינו. באותו שנה הוא גם כבש את מחוז ספטימנה מהמוסלמים. בשנת 768 ניצח את דוכס אקיטן, וסיפח את ארצו לממלכתו.

כיבושיו הרבים, מערכותיו הצבאיות המוצלחות, והתמיכה האפיפיורית בה זכה, החזירו לממלכה הפרנקית את כוחה והשפעתה מימי המלך כלוביס הראשון.

פפין ביצע רפורמה בכנסיית הממלכה הפרנקית, מתוך מטרה לתת למלכות צביון של מלוכה מקראית. התיקונים כללו יסוד של ועדות שנתיות של הגמונים, תמיכה במיסיון של בוניפציוס בגרמניה, מינוי אנשי כנסייה לתפקידים ממלכתיים, וחלוקה של אדמות כנסייה לווסלים שלו תמורת התחייבותם לשלם מס מעשר שני לכנסייה.

בשנת 765 החלו להירקם קשרים בין הממלכה הפרנקית לח'ליפות העבאסית. על פי מחבר ההמשך לכרוניקה המיוחסת לפרדגריוס, פיפין שלח משלחת לחצרו של הח'ליפה אל-מנצור בבגדאד, וכעבור שלוש שנים היא שבה עם מתנות מהח'ליפה ומלווה במשלחת גומלין מוסלמית. פפין נפגש עם שליחיו של אל-מנצור, ולאחר מכן ליווה אותם בעצמו לנמל במרסיי ושלח עמם מתנות רבות. ייתכן שחילופי המשלחות הללו התקיימו על רקע יחסי האיבה ששררו בין הממלכה הפרנקית לבין האימפריה הביזנטית, ותהליך ההתקרבות שחל בין הממלכה הפרנקית והאפיפיורות. ייתכן שהמוסלמים תפסו את הפרנקים כנציגי העולם הנוצרי, וזה הצדיק יצירת קשרים דיפלומטיים עמם.^[1]

פפין השלישי מת בסן דני בשנת 768, ונקבר בבזיליקה שלה, יחד עם אשתו. הוא השאיר לבניו קרל הגדול וקרלומן ממלכה פרנקית גדולה וחזקה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פפין הגוץ בוויקישיתוף

פפין הגוץ, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
פפין הגוץ, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ איינהרד, חיי קרל הגדול, תרגום יצחק חן, נספח א: קרל הגדול והמזרח, עמ' 108–109

[1] איינהרד, חיי קרל הגדול, תרגום יצחק חן, נספח א: קרל הגדול והמזרח, עמ' 108–109

[1]

השושלת הקרולינגית
שבט פפין	פפין הזקן (580–640) • גרימואלד הזקן (616–656) • כילדברט המאומץ (מת ב-662)
שבט ארנולף	ארנולף ממץ (582–640) • כלודולף ממץ (מת ב-696 או 697) • אנסגיזל (מת לפני 679) • פפין האמצעי (635–714) • גרימואלד הצעיר (מת ב-714) • דרוגו משמפאן (670–708) • תיאודואלד (708–741) • כילדברנד הראשון (מת ב-743 או 751)
השושלת הקרולינגית	קרל מרטל (686–741) • קרלומן (מת ב-754) • פפין הגוץ (714–768) • קרלומן הראשון (751–771) • קרל הגדול (מת ב-814) • לואי החסיד (778–840)
לאחר הסכם ורדן (843)	לותאר הראשון (795–855) • קרל הקירח (קרל השני) (823–877) • לואי הגרמני (לואי השני) (804–876)