רסטורציית קנמו
רסטורציית קנמו (או קמו; ביפנית: 建武の新政) הייתה תקופה בהיסטוריה של יפן בשנים 1331 עד 1336, בין תקופת קמקורה ותקופת מורומאצ'י, אשר נקראת על שם הפעילות הפוליטית שאירעה בה – ניסיון הקיסר גו-דאיגו להשיב את השליטה ביפן לחצר הקיסרית ולאצולה, ובכך להחזיר למדינה את השלטון האזרחי לאחר מאה וחצי של שלטון צבאי. ניסיון הרסטורציה נכשל בסופו של דבר ואת השלטון נטל הגנרל אשיקאגה טאקאוג'י. זו הייתה הפעם האחרונה שהקיסר החזיק בכוח בסמכות כלשהי עד רסטורציית מייג'י ב-1868.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שקיבל את התואר שוגון מהקיסר ב-1192, נטל מינאמוטו נו יוריטומו את השליטה ביפן והקים את ממשלתו בקמקורה. לקראת סוף תקופת קמקורה התגלע ויכוח בחצר הקיסרית באשר לזהות היורש לכס, שהוביל לפיצול במשפחה הקיסרית. בתיווך השוגון החליטו שני ענפי המשפחה למנות קיסר לסירוגין מכל ענף, אולם הפתרון החזיק מעמד מספר חילופים, עד שהקיסר גו-דאיגו החליט להכתיר את בנו ליורש, ובכך קרא תיגר במפגיע על השוגונות. בתגובה, הגלה השוגון את גו-דאיגו ב-1331, אך קבוצה של נאמנים, בראשותו של מסשיגה קוסונוקי, יצאו להגנתו של הקיסר. בשלב מאוחר יותר הצטרף אליהם טאקאוג'י אשיקאגה, שנשלח לבירה קיוטו בפקודת השוגון על מנת לדכא את המרד. בכוחות משותפים עלו המורדים על הבירה הצבאית קמקורה, וכבשו אותה ב-1333, ובכך הכניעו את השוגונות.
מטרות הרסטורציה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כשעלה גו-דאיגו לכס הקיסרות ב-1318, הצהיר מיד על כוונותיו לשלוט בעצמו, ללא התערבות הצבא בקמקורה. הבעיה הגדולה ביותר שניצבה בפניו, מלבד האיום שעדיין היוותה השוגונות, הייתה שאלת בעלי הנחלות השונים ברחבי המדינה. לבעלי הנחלות הייתה מידה מסוימת של עצמאות פוליטית, והפטורים שקיבלו מתשלום מסים הותירו את אוצר הממשלה בחיפוש מתמיד אחר מקורות הכנסה, דבר שערער את הסמכות המרכזית. עם זאת, הקיסר לא התכוון לבטל שיטה זו, שכן הוא חב את שיבתו לכס לצבאות הסמוראים של אותם בעלי נחלות ממערב יפן, שהכניעו את השוגונות בקמקורה.
גו-דאיגו השיב לעצמו מספר נחלות שהיו בשליטת משפחתו בעבר ואת חלקן העביר למקדשים בודהיסטיים שונים בתקווה לזכות בתמיכתם, אך רווחתם של תושבי הנחלה נזנחה והתלונות החלו להיערם במקדשים. הקיסר לא הבין את חשיבות המעמד הלוחם ליציבות שלטונו, ובמקום זאת העדיף לתגמל את מקורביו. לאחר שתגמל מוסדות דתיים, התפנה הקיסר לחלק את אדמות שבט הוג'ו, וסמוראים רבים דרשו את ליטרת הבשר שלהם. מנהיגי הצבאות שהכניעו את השוגונות כאשיקאגה קיבלו את חלק הארי של אדמות אלה, ובכך בעצם שבה השליטה בנחלות למצביאים חזקים שלא היו כפופים לקיסר. הטעות הגדולה יותר של הקיסר הייתה בכך שלא חילק מספיק אדמות לסמוראים מהמעמד הנמוך יותר שתמכו בו, ולא זו בלבד, הוא גבה מיסים ממעמד זה על מנת שיוכל לבנות לעצמו ארמון. עד שנת 1335 איבדו הקיסר והאצולה את תמיכת המעמד הלוחם.
בהמשך שלח הקיסר את בנו בן השש לפרובינציית מוצו (כיום החלק המזרחי של אזור טוהוקו), ושם ניסה למנותו למושל המחוז. בנוסף, הוא העניק לשניים מבניו, הנסיכים מורינאגה ונורינאגה, את התואר שוגון. הדבר הכעיס את אשיקאגה, שהאמין שלממסד הצבאי הזכות לשלוט במדינה, ושלא ראה עצמו כחוטף שלטון אלא כשליט החוקי מתוקף היותו נצר לשבט מינאמוטו. לאחר הכנעת צבא הוג'ו ב-1333 בקמקורה, מילא אשיקאגה את משרדי השלטון המקומיים באנשיו והמשיך את הפעילות הבירוקרטית בה עסקו קודמיו. עמידתו זו, כנציג המעמד הלוחם, מול השלטון המרכזי של הקיסר בקיוטו הפכה אותו לסמל המעמד שממנו בא, והסמוראים הממורמרים החלו להיאסף סביבו.
יריבו העיקרי של אשיקאגה היה הנסיך נורינאגה, השוגון החדש, שבאופיו נטה לממשל אזרחי ונהנה ממוניטין בקרב האצולה במדינה. בנוסף, הוא גייס לשורותיו את יושיסאדה ניטה, אחד מבעלי בריתו החשובים של אשיקאגה במאבק להשבת הכוח לקיסר. המתח בין אשיקאגה לקיסר גבר בהדרגה, עד שהראשון עצר את השוגון מורינאגה והחזיק אותו, ראשית בקיוטו ולאחר מכן העבירו לקמקורה, שם נותר כלוא עד אוגוסט 1335. בינתיים ניסו השורדים מבית הוג'ו להשיב את השוגונות על כנה בקמקורה ופתחו במרד. תוך זמן קצר השתלטו המורדים על העיר, אך לפני שנסוגו מהעיר ערפו אנשי אשיקאגה את ראשו של מורינאגה. לאחר ששמע על נפילת קמקורה לידי המורדים ביקש אשיקאגה מהקיסר שיעניק לו את תואר השוגון ושיתיר לו לכבוש את העיר מחדש. הקיסר סירב לבקשה אך אשיקאגה יצא בכל זאת, הביס את המורדים והקים את מושבו בקמקורה. כשהוזמן לשוב לקיוטו, דחה אשיקאגה את ההזמנה בטענה כי הוא חש בטוח יותר במקום מושבו החדש.
מלחמת אזרחים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקיסר הבין שהוא איבד את השליטה באשיקאגה, שהחל למנות מושלי מחוזות על דעת עצמו, ללא הסכמה קיסרית, ובתגובה קרא לסמוראים ברחבי המדינה להצטרף לצבאו של ניטה, שעמד לצאת כנגד צבאו של אשיקאגה. במקביל קרא אשיקאגה לסמוראים להצטרף אליו ולהשמיד את ניטה. בשלב זה היה אשיקאגה סמלו של המעמד הלוחם, שסמך עליו שימלא את צורכיהם, ואכן נהנה מחנהו מיתרון מספרי גדול. ב-23 בפברואר 1336 הפסיד צבאו של ניטה, ואשיקאגה כבש את הבירה ושם קץ לרסטורציית קנמו. הקיסר נמלט מהבירה ונאלץ לברוח לקיושו, שם הקים חצר קיסרית מתחרה, ובעצם פתח את תקופת שתי החצרות הקיסריות.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Goble, Andrew Edmund. Kenmu: Go-Daigo's Revolution. Harvard Univ Asia Center, 1996. ISBN 9780674502550.
- Sansom, George. A History of Japan. C. E. Tuttle, 1974. ISBN 9784805303757.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]