ויליאם מוריס

ויליאם מוריס
William Morris

לידה	24 במרץ 1834 וולת'אמסטו, הממלכה המאוחדת
פטירה	3 באוקטובר 1896 (בגיל 62) לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
מקום קבורה	St. George's Churchyard
לאום	אנגלי
מקום לימודים	אקסטר קולג' מרלבורו קולג'
תקופת הפעילות	1869–1896 (כ־27 שנים)
תחום יצירה	עיצוב, ספרות, שירה
זרם באמנות	תנועת האמנויות והאומנויות
הושפע על ידי	התנועה האסתטית
השפיע על	אר נובו
יצירות ידועות	Red House, Willow Boughs, A Dream of John Ball, Strawberry Thief
בן או בת זוג	Jane Morris (26 באפריל 1859–?)
צאצאים	May Morris
williammorrissociety.org

וויליאם מוריס

ויליאם מוריס (באנגלית: William Morris;‏ 24 במרץ 1834 – 4 באוקטובר 1896) היה מעצב טקסטיל אנגלי, סופר, משורר, מתרגם ופעיל חברתי; נחשב מאבות תנועת האמנויות והאומנויות וממניחי היסודות של סגנון האר נובו. לזכותו ניתן לזקוף את תחיית אומנויות הטקסטיל הבריטיות המסורתיות. תרם להפצת רעיונות התנועה הסוציאליסטית בבריטניה וליצירתה של סוגת הפנטזיה המודרנית.

ביוגרפיה

ויליאם מוריס נולד בוולטאמסטאו, אסקס, למשפחה מהמעמד הבינוני-עליון. אביו שעל שמו נקרא, היה איש כספים, שותף בבית השקעות בלונדון. אמו, אמה לבית שלטון, בת למשפחה בורגנית עשירה מווסטר. ויליאם היה הילד השלישי (שנותר בחיים) במשפחה פרוטסטנטית-אוונגליסטית בת שמונה ילדים. את שנות ילדותו בילה בבית בהשגחת אמו. כשהיה בן 6 עבר עם משפחתו לבית אחוזה בהולפורד הול, וודפורד, אסקס , שכלל 50 דונמים סמוכים ליער אפינג. בילדותו העסיק עצמו בקריאה, בדיג, בגינון ובשיטוט ביער. ביקר עם אביו בכנסיות ובקתדרלות ברחבי הארץ, והארכיטקטורה שלהן השפיעה על טעמו ועיצוביו כבוגר.

בשנת 1847 נפטר אביו. הכנסות המשפחה פחתו, בית האחוזה וודפורד הול נמכר והמשפחה עברה לבית קטן יותר. בגיל 14 החל ללמוד בקולג' במרלבורו, וילטשייר, שם הוגדר כיוצא דופן ותמהוני. הוא עצמו היה משועמם וחולה געגועים לבית. את השהייה במכללה בווילטשייר ניצל להיכרות מעמיקה עם האתרים הפרה-היסטוריים באזור. שם גם התקרב לקתוליות והתלהב מהאסתטיקה הרומנטית שלה. בחג המולד 1851 הורחק מוריס מבית הספר וחזר לביתו, שם לימד אותו הכומר פרדריק ב. גיא, שהיה מורה בבית ספר סמוך.

אוקספורד וגיבוש רעיונות (1852–1855)

ביוני 1852 החל מוריס ללמוד בקולג' אקסטר שבאוניברסיטת אוקספורד, גם שם לימודי הקלאסיקה הרשמיים שיעממו אותו. לעומת זאת גילה עניין רב בהיסטוריה ובארכיטקטורה של ימי הביניים, כנראה בהשראת המבנים הרבים מאותה תקופה באוקספורד. ההתעניינות וההתרפקות על הערכים של ימי הביניים הייתה באותה תקופה של המהפכה התעשייתית והקפיטליזם הויקטוריאני העולה, נחלת רבים והולידה תנועות מחאה אמנותיות וחברתיות. ימי הביניים ייצגו תחושת קהילה אורגנית, פרה-קפיטליסטית שמוריס ואחרים ראו בערכיה תיקון לבעיות החברה הוויקטוריאנית. ספריהם של הסוציאליסטים הנוצרים צ'ארלס קינגסלינד ופרדריק דניסון מוריס, העמיקו בוויליאם מוריס את ההתנגדות לקפיטליזם של תקופתו, תקופת התיעוש הוויקטוריאני.

בקולג' פגש אדוארד בורן-ג'ונס, שהפך לחברו ושותפו הראשון לדרך. שניהם התעניינו באנגלו-קתוליות וארתוריאניזם (מיתוסים הקשורים במלך ארתור שמלך בבריטניה במאה ה-5). הוא הצטרף לחבורת סטודנטים, חבריו של בורן-ג'ונס מהקולג' פמברוקשייר בברמינגהאם, חבורה שקראה לעצמה "אחווה" וזכתה לכינוי ה"סט" מבירמינגהם. ויליאם מוריס היה העשיר והנדיב מביניהם. בחבורה זו החלו להתגבש טעמו הספרותי, העדפותיו האסתטיות ורעיונותיו החברתיים. הוא הושפע מכתביו של ג'ון ראסקין ואימץ את הפילוסופיה שלו שדחתה את תהליכי התיעוש בתחומי האומנויות הדקורטיביות והאדריכלות ודגלה בחזרה אל מלאכות היד. רסקין, ובעקבותיו גם ויליאם מוריס התנגד להפרדה ולהיררכיה הקיימת בין אמנות לאומנות וטען שיצירות אמנות ואומנות צריכות להיעשות בעבודת יד ולא במכונה.

מוריס גם אימץ את רעיונות התנועה האמנותית הפרה-רפאליטית, הושפע מהמשורר ג'ון קיטס והחל לכתוב שירה שהייתה במידה רבה חיקוי סגנונו של קיטס. מוריס וברן ג'ונס שהושפעו בתחילת דרכם המשותפת מהתנועה האנגלו קתולית והחליטו לחפש מנזר, להיות אנשי דת, לחיות חיי צניעות ולהתמסר לאמנות. הרעיון דעך בגלל ביקורת שלהם על התורה האנגליקנית והוחלף בהתחייבות של שניהם לחיי אמנות, לאחר שבקרו בכנסיות וקתדרלות בבלגיה ב-1854 ובצרפת ב-1855 ובחנו את ציורי ימי הביניים שהיו מוצגים בהן. ב-1856 החלה קבוצת ה"אחווה", ה"סט", להוציא לאור את "כתב העת של אוקספורד וקיימברידג'. 12 גליונות של כתב העת הזה הוצאו לאור והופיעו בהם סיפורים, שירה, ביקורת ומאמרים. המממן העיקרי, העורך וגם מחבר חלק נכבד מהחומרים הספרותיים היה ויליאם מוריס.

פרק החניכות הלונדוני (1856–1859)

לאחר שסיים את לימודי התואר ב-1856, החל ויליאם מוריס בתהליך סטאג', שהתמקד ברישום אדריכלי של אדריכלות ניאו גותית בפיקוחו של אדריכל צעיר פיליפ ווב, שהפך לחברו הקרוב. את החניכות החל במשרד באוקספורד אבל במהרה עבר למשרד בלונדון ולדירה בבלומסברי מרכז לונדון עם חברו ברן-ג'ונס. אזור שנבחר בגלל ריכוז הקבוצות האוונגרדיות שבו. מוריס הוקסם מהציורים של אמני התנועה הפרה-רפאליטית, ציורים אידיליים של חיים כפריים בסגנון ציור איטלקי של המאה ה-15, ורכש יצירות אמנות כאלה בסכומים גבוהים. חברו ברן-ג'ונס נעשה חניך של אחד הציירים הפרה-רפאליטים הראשונים דנטה גבריאל רוזטי. גם מוריס עבר לחניכות בציור וצייר בסגנון ימי הביניים, סגנון שבו הביע את סלידתו מהסגנון הוויקטוריאני הראוותני של התקופה. מציוריו שרבים מהם היו ציורי קיר שנעשו בשותפות עם חבריו (תרומתו לשותפות בציור הייתה דלה) נותר רק ציור אחד מ-1858, "איסולט היפה"היום במוזיאון ה"טייט גלרי" במקביל המשיך לכתוב שירה שזכתה לביקורות קשות. בשנים אלה החל גם בעיצוב של כתבי יד ושטיחי קיר רקומים בהשראת שטיחים מימי הביניים. ב־1857 פגש בג'יין ברדן, שחקנית, בת מעמד הפועלים. הם נישאו ב-1859. ג'יין הייתה הדוגמנית לציורו של מוריס "איסולט היפה".

הבית האדום והחברה לאומנויות דקורטיביות (1859–1865)

בשנת 1859 החל ויליואם מוריס לבנות בבקסליאת, במרחק 10 מייל ממרכז לונדון בית שידוע בכינויו "הבית האדום". הבית שימש כבית המשפחה לבני הזוג מוריס ושתי בנותיהם (ג'ני, ילידת 1861, ומאי, ילידת 1862) וגם דגם או התגשמות של הרעיונות העיצוביים והפילוסופיים של ויליאם מוריס וחבורת האמנים שסבבה אותו. היום הבית האדום נמצא בבעלות ה-National Trust, האגודה הבריטית לשימור אתרים בעלי ערך לאומי, ופתוח למבקרים. הבית שנקרא על שם הלבנים האדומות והאריחים האדומים שמהם נבנה, תוכנן בסגנון גותי כאשר מוריס התמקד בתכנון הפנים, ופיליפ ווב, חברו הקרוב תכנן את החוץ. המבנה היה מיוחד, שונה לחלוטין מהמקובל ומוריס תיאר אותו כ"בעל אווירה של ימי הביניים". מוריס וחבריו עיצבו את כל הפריטים של הבית: הם ריהטו, צבעו, עיצבו את הטפטים ושטיחי הקיר ואפילו את הפמוטים.

באפריל 1861 ייסדו מוריס ושישה שותפים חברה לאומנויות דקורטיביות (שהפכה ל"חברת מוריס ושות" ב־1875) והמטה שלה היה בכיכר האריה האדום 8 בלונדון. החברה ייצרה בסגנון המיוחד לה, סגנון תנועת המחאה האמנותית שמוריס היה ממוביליה: עבודת יד, עיצובים פשוטים, קישוט במוטיבים מהטבע. החברה אימצה את הרעיונות של ג'ון רסקין שדגלו בהתייחסות לאומנויות הדקורטיביות כענפים של האמנויות היפות (Fine Arts) והפיכתם לזמינים לכל שכבות האולוסיה. האומנויות שבהן עסקה החברה היו: בניית רהיטים, ציור, צביעה, גילוף, עבודות מתכת, עבודות זכוכית-ויטראז'ים, עיצוב טפטים ושטיחי קיר, ואומנויות הקשורות בספרים כמו כתיבה, קליגרפיה, הדפסה וכריכה. הפריטים שייצרה החברה נחשבו ועדיין נחשבים לשיא הטעם הטוב, זכו לפרסים רבים. מוריס עצמו עסק בעיקר בעיצוב דגמים של טפטים וטקסטיל. הרבה פריטים שיוצרו בחברה ניתן לראות במוזיאון ויקטוריה ואלברט.

הדרך מביתו, הבית האדום, למטה החברה בלונדון הייתה מייגעת וארכה כ-3 עד 4 שעות ביום, ובסתיו 1865, מוריס מכר את הבית האדום ועבר לכיכר המלכה 26 בבלומסברי שבלונדון.

בכיכר המלכה, מעצב ומשורר (1866–1867)

בכיכר המלכה 26 גרה משפחת מוריס בדירה מעל חנות המשרד. בתקופה זו החברה לאומנויות דקורטיביות של מוריס וששת שותפיו, זכתה להכרה והערכה בבריטניה וגם בארצות הברית. החברה ברשותו של מוריס עיצבה בסגנונה המיוחד את חדרי הנשק ושטיחי הקיר בארמון סנט ג'יימס וגם את חדר האוכל הירוק במוזיאון שנקרא דרום קנזינגטון ושהיום הוא חדר ויליאם מוריס במוזיאון ויקטוריה ואלברט. ההצלחה האומנותית לא לוותה בפריחה כלכלית, ומנהלים שהתחלפו באותן שנים בחברה עסקו בין השאר בתזמונים של העבודות ובניסיונות להקטנת ההוצאות במשרד.

במקביל נהנה מוריס מטיולים בחיק הטבע בבריטניה וגם בגרמניה עם המשפחה והחברים והתמקד בכתיבת שירה. ב-1867 פרסם ויליאם על חשבונו את "חייו ומותו של יאסון", על המיתוס היווני על יאסון וגיזת הזהב. הספר זכה להצלחה והמהדורה השנייה כבר הייתה רווחית. ספר אחר "גן העדן הארצי" הוקדש לג'פרי צ'וסר, גדול משוררי וסופרי בריטניה בימי הביניים. והוא הכיל 24 סיפורים ש"התרחשו" במאה ה-14 ממערך תרבויות שונות, וזכה להצלחה וביסס את המוניטין של מוריס כמשורר.

אחוזת קלמנסקוט, איסלנד ו-Morris & Co

בשנות ה-70 של המאה ה-19 שילב ומוריס את העניין שגילה בתקופת ימי הביניים ואת אהבתו לאומניות הקשורות בכתיבה. הוא תרגם והוציא לאור פואמות איסלנדיות (Eddas and Sagas) מהמיתולוגיה האיסלנדית. בין השנים 1870–1875 הפיק גם 18 ספרים מאוירים שנכתבו בכתב יד מאחר שהתייחס לקליגרפיה כאמנות. 12 מהם היו העתקים של סיפורים נורדיים. ספר נוסף שלו מאותה תקופה היה מבוסס על דרמה וולשית מימי הביניים. בשנת 1871 העביר מוריס את משפחתו לאחוזת קלמנסקוט שהבית שבה נבנה ב-1570, בכפר בשם זה באזור יורקשייר הוא עצמו חילק את זמנו בין לונדון לאחוזה.

מכיכר המלכה עבר מוריס לבית הורינגטון שבמערב העיר כדי להיות קרוב יותר לחברו ברן ג'ונס עימו כך מספרים היה נפגש בכל יום ראשון עד סוף חייו. כשמשפחתו שהתה בקלמנסקוט, ערך מסע ארוך (קרוב לשנתיים) חלקו בספינת דואר וחלקו על סוס במסעות לאיסלנד שאליה ואל תנועת העצמאות שלה גילה אהדה רבה, ושם התחזקו השקפותיו הסוציאליסטיות. מיד כשחזר נסע עם ברן ג'ונס לפירנצה וסיינה להתעמק בארכיטקטורה גותית. ב־1874 בעקבות שחיקה ביחסים עם חלק מהשותפים החליט מוריס לפרק רשמית את החברה ולהפוך לבעלים ולמנהל היחיד של מה שהפך למוריס ושות' (Morris & Co).

עיצוב וייצור טקסטיל ומעורבות פוליטית

לאחר שהחברה עברה לשליטתו המלאה, הקדיש מוריס חלק ניכר מזמנו ומרצו לנושא שעניין אותו: עיצוב וייצור טקסטיל. לקידום הנושא הפך לשותפו של תומאס וורדל (Thomas Wardle), בעל מפעל לצביעת בדי משי. במשך כשלוש שנים סעק בפיתוח צבעים, ובהתאם להשקפותיו החליף את השימוש בצבעים תעשייתיים, שהיו מבוססים על תרכובות של חומר כימי-אנילין, בצבעים שמקורם בטבע, כמו אינדיגו כחול וחום אגוז. העבודה בתעשייה ובעקבותיה, ועמה הסלידה מהזיהום ומתנאי החיים העלובים, קירבה אותו לבעיות הפרולטריון והשפיעה על השקפותיו הפוליטיות. הוא התחבר אל החלק הרדיקלי של הליברליזם הבריטי, החלק השמאלי במפה הפוליטית, ובשנים 1879–1881 היה גזברה של הליגה הליברלית הלאומית.

מצביעת בדים עבר לתחומי האריגה, וב־1877 פתחה חברת מוריס ושות' חנות לטקסטיל. מוצריו כבשו את השוק ועד 1880 הפכו הטקסטילים של מוריס לחלק בלתי נפרד בממשקי הבית של המעמד הגבוה והבינוני. ההצלחה יצרה אצל מוריס סוג של סתירה פנימית בין האהדה שלו לפרולטריון לבין הסיפוק של צורכי המעמדות המבוססים.

במקביל המשיך לעסוק בכתיבה ובתרגום. ב־1876 תרגם מלטינית יצירות של ורגיליוס משורר רומי מהמאה הראשונה לפנה"ס וגם המשיך להוציא לאור תרגומים של מיתולוגיה איסלנדית. ב־1877 הוצע לו ללמד שירה באוקספורד, הצעה שדחה בטענה שהידע התאורטי שלו בשירה אינו מספיק.

בעקבות מחלה של ביתו ג'ני, המשפחה עברה לכמה שנים לאיטליה, ומוריס העמיק את היכרותו עם התרבות האיטלקית, והערכתו אליה גדלה.

ביהח"ר במרטון אבי והפעילות בפדרציה הדמוקרטית ובליגה הסוציאליסטית

בקיץ 1881 חכר ויליאם מוריס שטח תעשייתי במרטון אבי והפך אותו לבית חרושת לצביעה ואריגת בדים ולייצור ויטראז'ים שתוך שלוש שנים העסיק למעלה ממאה עובדים. תנאי העבודה במקום היו משופרים בהרבה יחסית לאלה שבבתי החרושת הוויקטוריאניים, אך למרות השקפותיו הסוציאליסטיות השכר לא היה שוויוני. בחלוקת רווחים זכו שכבות הניהול והפקידות ואילו המעמד העובד הרוויח על פי נפח הייצור. הסתירה בין התאוריה השוויונית למעשים גרמה לוויליאם מוריס אי נוחות והוא תרץ זאת בכך שלא ניתן להגיע לשוויון במערכת כלכלית קפיטליסטית. החברה עצמה המשיכה לצמוח, פתחה סניף במנצ'סטר והשתתפה ביריד בבוסטון.

במקביל המשיך מוריס לעסוק בפעילות פוליטית. ב־1883. ב־1883 הצטרף לפדרציה הדמוקרטית הבריטית DF, נבחר לתפקידי ניהול וגם שימש כגזבר. מוריס כתב בקביעות מאמרים לעיתון הפדרציה "Justice". שם הפך לידיד קרוב של כותב מאמרים אחר שלהם: ג'ורג' ברנארד שאו. הוא הרצה על השקפותיו ברחבי המדינה וב-1884 הוזמן לקולג' האוניברסיטאי באוקספורד להרצות על דמוקרטיה ואמנות. באותה שנה כאוהד משנתו של קרל מרקס צעד בלונדון בהפגנה לשנה למותו. הפדרציה הדמוקרטית התפלגה גם היא באותה שנה, פילוג שגרם לוויליאם מוריס לפרוש ממנה.

בסוף 1884 מוריס ייסד את הליגה הסוציאליסטית. הליגה דגלה בבינלאומיות פרולטארית ומהפכה עולמית. השקפותיו היו שילוב של מרקסיזם וליברטאריזם. ב־1885 היו לליגה שמונה סניפים ברחי המדינה. מוריס כדמות מובילה העביר את משנתו בסדרה של נאומים ושיחות במועדוני גברים, בתיאטראות וגם ברחובות. באחת ההתכנסויות הללו נעצר ונקנס. הוא שימש עורך לעיתון הליגה "Commonweal", וגם כתב בו באופן קבוע שירים וסיפורים. תרמו לעיתון סוציאליסטים חשובים שהמוכר ביניהם היה אנגלס. במהלך 1890 פרסם בהמשכים בעיתון את ספרו "חדשות משום מקום" "News from Nowhere", ספר שמשלב סוציאליזם אוטופי ומדע בדיוני רך. הספר תרם לתפוצת העיתון uתורגם לשפות רבות.

דפוס קלמסקוט Kelmscott Press ושנים אחרונות

חברת מוריס ושות' המשיכה להיות פעילה. בין עבודותיה בעשור האחרון של המאה היו מערך של חלונות ויטראז' שעיצב ברן ג'ונס וסדרה של שישה שטיחי קיר לבית אחוזה Stanmore Hall שמתארים אגדות אנגליות מימי הביניים. בשנים אלה מוריס הפך לשם דבר בקהילת האמנים והאומנים האנגלים ובשנת 1892 נבחר לראש גילדת האמנים. במקביל תמך גם בתנועת האמנויות והאומנויות (Arts & Crafts) ונבחר לנשיאה. באותה תקופה היה גם ממקדמי נושא שימור הארכיטקטורה הגותית באתרים כמו כנסיית סנט מרי באוקספורד וקתדרלת רואן בנורמנדי.

שנותיו האחרונות היו שנים פוריות של מוריס כסופר. ב-1888 יצא לאור ספר שלו: "ספר הזאבים" ("The House of the Wolfings") - הראשון בסדרה של רומנים שנכתבו חלקם בפרוזה וחלקם בחרוזים שמתאר את חיי השבטים הגותיים דוברי גרמנית. בעקבות ספר זה ואחרים כמו: "שורשי ההרים", "סיפור המישור הנוצץ", "העץ שמעבר לעולם", "מי האיים המופלאים", יש המכתירים את מוריס כאבי ספרות הפנטסיה המודרנית. לכתיבתו של ויליאם מוריס ככלל, ולבית הזאבים בפרט נודעה השפעה מכריעה על יצירתו של ג'.ר.ר. טולקין, מחבר ההוביט ושר הטבעות.

פעילותו הסוציאליסטית פחתה בשנים האחרונות, אבל הוא נשאר מעורב בחברה הסוציאליסטית האמרסמית', פיקח על יצירת עלון שלה ועזר לנסח את "המניפסט של הסוציאליסטים האנגלים". בשנים אלה גם אימץ למשנתו את הקומוניזם שראה בו השלמת הסוציאליזם.

בינואר 1891 הקים בית דפוס בשם דפוס קלמנסקוט שהפיק בהנהלתו ובעיצובו ספרים מודפסים של אירופה מימי הביניים ותחילת התקופה המודרנית כאשר הוא מושפע אמנותית מכתבי היד המאוירים ומשתמש בנייר שיוצר בעבודת יד ובטכניקות דפוס תואמות. בית הדפוס שהיה מפעלו העיצובי האחרון, הפיק במהלך שבע שנים 66 כרכים, ביניהם של מוריס עצמו וגם של משוררים כמו קיטס ושלי.

ויליאם מוריס הוא אחת הדמויות המוערכות ביותר בבריטניה של המאה ה-19. בתקופתו עיקר פרסומו היה כסופר ומשורר, אבל היום הוא ידוע בזכות עיצוביו וסגנונו, סגנון תנועת האמנויות והאומנויות. בשנת 1955 הוקמה אגודת ויליאם מוריס, שמוקדשת למורשתו. ביוגרפיות ומחקרים רבים על עבודותיו פורסמו במהלך השנים.

רבים מהבניינים הקשורים לחייו או משקפים את סגנונו, שהם חלק מהחברה לשימור אתרים היסטוריים הבריטית, פתוחים למבקרים: הבית בו נולד שופץ בשנת 2012, ומאכלס היום גלריה על שמו. כמו כן פתוחים לקהל הבית האדום, Slanden House and Garden, Bascat House, בשני האחרונים כל העיצוב נעשה על ידי מוריס ושות'.

הרבה מעבודותיו מוצגות במוזיאונים ברחבי בריטניה. במוזיאון ויקטוריה ואלברט יש להן ייצוג מכובד. עיצוביו עדיין מיוצרים. בכלבו ליברטי שברחוב ריג'נט בלונדון ניתן לקנות הרבה מוצרים בסגנונו.

עיצובים של ויליאם מוריס ושל חברת מוריס ושות'

• 
  דגם טקסטיל יונק הדבש 1876
• 
  טפט נייר מוריס ושות', דגם ארטישוק
• 
  ארון שיוצר על ידי ויליאם מוריס
• 
  החדר של מוריס ושות בגלריה של ויליאם מוריס
• 
  ויטראג' של ויליאם מוריס
• 
  פרטי גופן של דפוס קלמסקוט

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ויליאם מוריס בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של ויליאם מוריס (באנגלית)
• נועה מנהיים, וויליאם מוריס סולד מן הקדימה ופורש חיזיון של אנרכיה אידילית, באתר הארץ, 15 באפריל 2015
• אסתר זנדברג, שוטה הנבואה | למה לא התממשה האוטופיה האורבנית של ויליאם מוריס, באתר הארץ, 4 במרץ 2015
• דני אורבך, בית הזאבים, הינשוף, ינואר 2012.
• ויליאם מוריס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי ויליאם מוריס בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• ויליאם מוריס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ויליאם מוריס (1834-1896), דף שער בספרייה הלאומית

• ויליאם מוריס, ברשת החברתית Goodreads